סתם הסתנוורתם

סבתא, לא ביקשת ממני הרבה,

רק בקשת שאנפץ את הבועה שבניתי סביבי.

אמא, לא ביקשת ממני הרבה,

בעצם, רק דרש שאשתוק, לא משנה מה חשבתי.

לא בקשתם הרבה,

רק בקשתם שאוכל מעט ושאשתה.

לא ביקשתם הרבה...

רק ביקשתם ש"קצת" אשתנה.

אבל,

את האמת...

את הבועה סביבי

לא ממש ניפצתי,

והמחשבות שלי רק גברו,

דווקא בגלל שלא דיברתי.

אכן, אכלתי ושתיתי,

ואולי קצת השתנתי.

אבל הכל היה הצגה...

צחקתי כשליבי בכה,

ושתקתי כשליבי מחה.

הייתי עם כולם

גם כשהרגשתי שאני בתוך בועה.

חייכתי לעולם

גם כשהרגשתי עצובה ופגועה.

למה?

כי בניתי חומות

בתקווה שלמישהו יהיה אכפת והוא ישבור אותם.

בניתי חומות

בתקווה שמשהו ירצה לראות מה יש מעבר לאותו חותם.

אבל כולם אינם רואים,

הם רק מסתנוורים...

מאמינים לחיוכיי

ונופלים שבי לקריצותיי....