על העבר-חלק ד', להגיע לארץ ישראל...

....כן.... לא רציתי אז לשמוע שום דבר הייתי קטנה אחרי הכל....כיתה ב", בת 5...

אני לא יודעת מה הייתי עושה לולי סבתא שלי הייתה מורה לפסנתר...

תמיד אהבתי לשמוע אותה מנגנת או מלמדת ו...אחרי מה שעברתי עם אבא שלי התחלתי לנסות לנגן גם...הייתי משתדלת לשחזר את המנגינות שסבתא שלי ניגנה... בהתחלה היא כעסה עלי "פסנתר זה לא משחק..." אבל אחרי כמה פעמים שניגנתי ושהיא שמה לב שאני משחזרת מנגינות שהיא ניגנה  אז... היא התחילה להתיישב לידי, לתקן אותי ובסוף היא ממש לימדה אותי.

מסתבר שהייתה לי (ו....עדיין יש לי...) שמיעה מוזיקלית ...

סבתא שלי שמחה שהתחלתי לנגן. היא תמיד רצתה שאנגן וכעת היא ראתה שזה גם עזר לי לחזור לעצמי, כן...הייתי מנגנת ומוציאה את כל מה שמבחינתי בני אדם לא יכלו להבין בנגינה...

כשעליתי לכיתה ג" חזרתי להיות אותה ילדה שהייתי פעם...כמעט... הייתי די פחדנית וזהירה מידי (.....אני לפעמים עדיין כזו...) ו...איש לא יכל להתקרב אלי או לגעת בי...כל מגע, אפילו מסבא וסבתא שלי, צרב לי...

אבל...הכל היה בסדר.... כשלא  היה בסדר, פשוט הלכתי ליער שהיה קרוב לבית שלנו... או שניגנתי עד שהכל יצא החוצה...

היה לי טוב.....כן, באמת טוב....אבל....

כשהייתי בכיתה ה" (מחצית שנייה) סבא שלי נפטר... מאוד אהבתי אותו....מאוד מאוד... לא בכיתי בהלוויה שלו...לא....אולי כבר אז לא זכרתי איך בוכים...אולי....

היה לי קצת קשה אבל.....היה בסדר עד ש...

ביום שאחרי סוף השיבעה לאה באה...היא ארזה את החפצים שלי למזוודה ואמרה לי שאנחנו הולכות...

לא הבנתי מה קורה... ידעתי שהיא אימי המאמצת אבל...תמיד גרתי עם סבי וסבתי....למה ללכת? לאן ללכת....?

אבל...חינכו אותי לא לשאול שאלות...

סבתא שלי בכתה והתחננה שתיתן לי לישאר.... אבל ללאה לא היה אכפת... היא הכניסה את המזוודה שלי לרכב שלה, הכניסה אותי ונסעה...

אני תמיד אזכור את פניה של סבתי באותו היום...היא עמדה ליד דלת הבית, בכתה וקראה בשמי בלי סוף....

אבל....הלכתי....למה? אני לא ממש יודעת פעלתי כמו רובוט.... ידעתי בתוך תוכי שידה של לאה על העליונה ו...פחדתי....

לאה לקחה אותי לשדה התעופה...ו....טסנו לישראל...

ידעתי פחות או יותר עיברית....סבא וסבתא שלי לימדו אותי ו....הייתי בבית ספר יהודי אז...למדנו בין השאר עיברית. אז...השפה לא הייתה ממש בעיה זה רק ש...הייתי לבד...את לאה לא ממש הכרתי.... סך-הכל ראיתי אותה כמה פעמים בחופשים,לא יותר מזה,חברות לא היו לי...ו...לא היה לי פסנתר לנגן עליו....

כשהתחלתי להתרגל לחיים כאן, למנטאליות (ששונה לגמרי מהמנטאליות השוויצרית) לאה התחתנה....

אבל....על זה אני אכתוב בפוסט הבא... לא ממש מאוחר אבל....לאה רוצה שאלך לישון....סורי...